סיבה שנייה נפוצה היא מים קשים או עשירים בכלור ופלואוריד. מי הברז בישראל מכילים לרוב רמות גבוהות של מינרלים מומסים – בעיקר סידן ומגנזיום – המצטברים במצע וגורמים להמלחתו. כתוצאה מכך, השורשים אינם מסוגלים לספוג מים כראוי, והעלים מגיבים בקצוות חומים. גם דישון יתר, במיוחד בדשנים כימיים עתירי חנקן, מייצר אפקט דומה: עודף מלחים במצע שורף את קצוות השורשים ומתבטא בעלים. השקיה לא עקבית – ייבוש מוחלט של המצע ואחריו הצפה – מוסיפה לחץ נוסף ומחמירה את התופעה.
כדי לטפל בבעיה, קודם כל הגבירו את הלחות סביב הצמח: הניחו מגש חלוקי נחל עם מים מתחת לעציץ (ללא מגע ישיר עם השורשים), רססו את העלים במים מזוקקים פעם-יומיים בבוקר, או השתמשו במכשיר אדים קטן ליד הצמח. הרחיקו אותו מפתחי מיזוג, תנורי חימום וטיוטות קרות. שנית, עברו להשקיה במים מסוננים, מזוקקים או מים שעמדו 24 שעות בכלי פתוח (לאידוי הכלור). אם אתם משתמשים במי ברז, שטפו את המצע אחת לחודשיים: השקו בשפע מים מזוקקים עד שהם יוצאים מחורי הניקוז, כדי לשטוף מלחים שהצטברו.
שלישית, הפחיתו דישון בחורף (פעם בחודשיים) ועברו לדשן נוזלי מאוזן (20-20-20) בחצי מהריכוז המומלץ. לעולם אל תדשנו מצע יבש – השקו קודם, כדי למנוע כוויות שורשים. אם הקצוות כבר שחורים, גזרו אותם במספריים נקיים (השאירו 1-2 מ"מ רקמה חיה). הקצוות לא יחזרו לירוק, אבל עלים חדשים יגדלו בריאים אם תנאי הגידול מתוקנים. זכרו: האגלאונמה סובלנית לטעויות, אבל עקביות בהשקיה ולחות היא המפתח לעלים מושלמים.