סיבה שנייה וחשובה במיוחד באקלים הישראלי היא בעיית ההאבקה. פרחי האבוקדו הם דו־מיניים אך נפתחים בשני מופעים: מופע נקבי בבוקר ומופע זכרי אחר הצהריים (תלוי בזן). עצים מזן 'האס' פורחים במופע נקבי אחר הצהריים, בעוד שזנים כמו 'פינקרטון' או 'ארדית' פורחים במופע נקבי בבוקר. כדי להבטיח האבקה צולבת, מומלץ לשתול לפחות שני זנים שונים במרחק של עד 10 מטרים זה מזה. בישראל, עונת הפריחה היא פברואר–אפריל, ולכן כדאי להימנע מריסוס בתקופה זו כדי לא לפגוע בדבורים ובחרקים מאביקים.
סיבה שלישית קשורה לדישון לא מאוזן: עודף חנקן מעודד צמיחת עלווה על חשבון פריחה וחנטה. באביב, לפני הפריחה, יש לדשן בדשן עשיר באשלגן ובזרחן (למשל דשן 5–10–10) ולהימנע מדשנים עתירי חנקן כמו אוריאה או זבל עוף טרי. כמו כן, מחסור בבורון עלול לגרום לנשירת פרחים; ריסוס עלים בתמיסת בורון בריכוז 0.1% (1 גרם לליטר מים) בתקופת הפריחה יכול לעזור. זכור: לעולם אל תחרוג מהמינון המומלץ בתווית.
גיזום שגוי וחוסר אור הם שתי סיבות נוספות. גיזום כבד בחורף מסיר ענפים נושאי ניצני פרחים, ולכן יש לגזום רק לאחר הקטיף (סוף הקיץ או תחילת הסתיו), ורק ענפים יבשים, פגועים או חוצים. בנוסף, עצי אבוקדו זקוקים לשמש מלאה לפחות 6 שעות ביום; אם העץ נמצא בצל מבנה או עץ אחר, העבר אותו למקום מואר יותר. עצים צעירים עלולים לסבול מכוויות שמש, לכן יש להגן על הגזע בצבע לבן או בשקיפת רשת צל בשנה הראשונה.