החבצלת (Nerine bowdenii) היא בצל פורח בסתיו, האהוב על גננים ישראלים בזכות פרחיו הוורודים והמרשימים. כדי לשמור עליה בריאה ומרשימה, חשוב להבדיל בין עודף השקיה לחוסר מים, טעות בזיהוי עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. הנה הסימנים המבדילים, מותאמים לאקלים הישראלי.
כשהחבצלת סובלת מעודף השקיה, העלים התחתונים מצהיבים במהירות, נראים רכים ושקופים למחצה, ולעיתים מופיעים כתמים חומים רטובים. המצע מרגיש ספוג מים גם יומיים-שלושה אחרי השקיה, ולעיתים נודף ממנו ריח חמוץ. הוציאו בצל מהעציץ: שורשים כהים, רזים ורכים מעידים על ריקבון, זו סכנת מוות. במקרה כזה, הפסיקו מיד להשקות, הוציאו את הבצל, גזרו שורשים רקובים, טפלו בקוטל פטריות (קראו הוראות תווית) וייבשו יומיים לפני שתילה מחדש במצע מנוקז היטב (תוספת פרליט או חול גס).
לעומת זאת, חוסר מים מתבטא בעלים שמאבדים ברק, מתקמטים ומצהיבים בקצותיהם, אך נשארים יבשים ולא רטובים. המצע יבש לחלוטין עד עומק 5 עד 7 ס"מ, והבצל נראה מקומט או רך מעט. במצב זה, השקו מיד בהשריה מלאה, הניחו את העציץ בכלי עם מים פושרים למשך 30 דקות, או השקו לאט עד שיוצא מים מהתחתית. לאחר ההשקיה, העלים אמורים להתמלא תוך שעות עד יומיים. אם הבצל התייבש קשות, השרו אותו במים פושרים לשעה לפני השתילה מחדש.
זכרו: החבצלת רגישה מאוד לריקבון שורשים, ולכן בישראל כדאי להשקות רק כשהמצע יבש בעומק 2 עד 3 ס"מ. בקיץ, בתקופת הרדומה, כמעט אין להשקות, רק טפטוף קל פעם בשבועיים. בסתיו ובאביב, השקו אחת ל-5 עד 7 ימים, תלוי במצע ובתנאי הצללה. תמיד העדיפו תת-השקיה על פני עודף, החבצלת סובלת בצורת טוב יותר מריקבון.
