בחירה נבונה מעדיפה מינים מקומיים וים-תיכוניים, שהותאמו לאורך שנים למאביקים המקומיים ולאקלים היבש. מרווה משולשת (המרווה של תה המרווה) עמידה מאוד לבצורת, פורחת בסגול בהיר ומושכת דבורים בהמוניהם; היא זקוקה לשמש מלאה ולניקוז מצוין, ותסבול קשות מהשקיית יתר בקיץ. אזוב וקורנית מתאימים לקצוות ערוגה ולעציצים, פורחים בלבן-ורוד ומושכים גם דבורי בר קטנות. לבנדר: בישראל דווקא הזנים העמידים לחום כמו Lavandula dentata (לבנדר משונן) ו-Lavandula stoechas מצליחים לרוב טוב יותר מהלבנדר האנגלי (angustifolia), שסובל מהלחות והחום של הקיץ בשפלה. לפרפרים במיוחד: פרג, גזניה, לנטנה (חשוב לבחור זן עקר-זרעים כי לנטנה נחשבת פולשת) וצמחי פונדקאות לזחלים כמו סוגי מלוח וסביון.
העיצוב חשוב לא פחות מרשימת הצמחים. שתלו בקבוצות (גושים) של 3 עד 7 צמחים מאותו מין באותו אזור במקום לפזר צמחים בודדים: 'כתם צבע' רחב נראה למאביקים ממרחק ומקצר להם את זמן החיפוש. העדיפו פרחים בסגול, כחול, סגלגל וצהוב, הצבעים שדבורים רואים הכי טוב. שלבו פרחים פשוטים ושטוחים ('חד-שורתיים') על פני זנים מהוסטים כפולים ומפוארים, שבהם לרוב האבקנים הפכו לעלי כותרת ואין בהם צוף נגיש. הקצו פינה 'פראית' קטנה עם צמחייה שאינה מטופחת, אבנים ולוט קרקע יבש, שם דבורים בודדות ומאביקים אחרים מקננים ומסתתרים.
לתחזוקה: מים בישראל הם המשאב הקריטי. רוב צמחי המאביקים הים-תיכוניים מעדיפים השקיה מעמיקה ולא תכופה שמעודדת שורש עמוק ועמידות לחום, ולא רטיבות מתמדת שגורמת לריקבון שורשים. בקיץ החם השקו ערוגה מבוססת פעם ב-4 עד 7 ימים לעומק, מוקדם בבוקר; בחורף הפסיקו כמעט לחלוטין בערוגות פתוחות. חסכו בדישון חנקני: עודף חנקן מייצר עלווה שופעת על חשבון פריחה, וזה בדיוק ההפך ממה שרוצים. הקריטי מכל: הימנעו מחומרי הדברה, ובמיוחד מקוטלי חרקים ממשפחת הנאוניקוטינואידים, הרעילים לדבורים גם במינון נמוך. אם חובה, רססו רק בשמן נים ורק בשעות הערב כשהמאביקים אינם פעילים, והרחק מפרחים פתוחים.
